גט אין קומרד: הביקורת ל-Atomic Heart

בואו רגע נדבר על הפיל שבחדר. כש-Atomic Heart הוכרז לראשונה אי שם ב-2018 עם הטריילר הבומבסטי שלו, הרשת געשה והכינוי Russian Bioshock הוצמד לפרויקט ומאד קשה שלא להשוות בין השניים. שניהם מתרחשים בעולם אוטופי שמתרסק בצורה אכזרית, השחקן יכול לירות יסודות מכף ידו, העיצוב הוויזואלי הנהדר וכמובן ההבטחה של טוויסט בעלילה שישאיר את כולנו פעורי פה. הרבה פעמים במהלך העלילה מרגישים את הרוח של Bioshock מרחפת מעל כל הסיפור, אבל חוץ מכמה קטעי מחווה בסגנון easter eggs, בהחלט אפשר לומר ש-atomic heart הוא משחק בפני עצמו ושונה מאד מbioshock, לטוב ולרע.

המשחק מתרחש בעולם מקביל בו מדענים רוסים יצרו תרכובת כימית חכמה בשם Polymer שטכנולוגית קידמה את רוסיה הסובייטית שנות אור כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כעבור עשרים שנה, בעוד העולם מתאושש מזוועות מלחמת העולם השנייה, רוסיה הופכת למעצמה המתקדמת ביותר בעולם בעזרת פריצות דרך בתחומי רובוטיקה, אווירונאוטיקה, אנרגיה ובינה מלאכותית. אנחנו נכנס לנעליו של מייג'ור סרגיי נצ'ייב שמזומן למתחם חדשני באימפריה הסובייטית בה הרובוטים מבצעים את כל העבודות כפיים של בני האדם ששולטים בהם בעזרת אותה תרכובת polymer. מה שבפועל, אמור להיות גן עדן לפועלים הופך לגיהינום רצחני כאשר הרובוטים מאבדים שליטה ומתחילים לטבוח בבני האדם.

החצי שעה הראשונה של המשחק תציג בפניכם את העולם המושלם שבו הסובייטים שולטים במשרתים רובוטים בכל מובני היום יום. אתם תזכו לחוות את מלוא הפאר של ההנדסה הקומוניסטית עם מצעדים מפוארים של רובוטים ברחובות העיר האוטומטית שכל דבר קטן מנוהל על ידי בינה מלאכותית בשם "הקולקטיב". הפתיח הנהדר הזה מציג כיצד הטכנולוגיה המתקדמת משרתת את האדם שנהנה מהעולם שיצר ועכשיו יכול לחיות את חייו ללא דאגות וללא להניד אצבע. במהלך כל הפתיח אנחנו יכולים לשים לב לבעיות שמבעבעות מתחת לפני השטח וכאשר הרובוטים מתפרצים באלימות, תוך שניות הסצנה האידיאלית הזאת מתהפכת על ראשה ואנחנו מוצאים את עצמנו במאבק על חיינו.

העלילה של המשחק מתחילה נהדר ומפתה אותנו לצאת לעולם המשחק ולחקור אותו, אבל בשלב מסוים Atomic Heart מתחיל לשלוח את השחקן למשימות מעצבנות שחוזרות על עצמן במקומות שכבר עברנו עליהם בצורה די בוטה כדי להאריך את זמן המשחק. כל זה מאד פוגע בסיפור ובהתקדמות של העלילה, ועד שמגיעים לסוף ולטוויסט של הסיפור, מרגישים כמו אחרי ריצת מרתון ורק רוצים לסיים את כל העניין.

מייג'ור סרגיי, או p-3 כמו שקוראים לו במהלך ההרפתקה שלנו, חמוש בכפפת Polymer מיוחדת שמאחסנת בתוכה בינה מלאכותית בשם צ'רלס, ומאפשרת לסרגיי לקבל גישה לכל הטכנולוגיה המתקדמת של העיר ולקבל כוחות מיוחדים שיאפשרו לו להילחם ברובוטים המשתוללים. ככול שתחקרו יותר עולם המשחק, כך גם תוכלו לשדרג את הצ'רלס ולקבל כוחות חדשים כמו לירות יסודות שונים מהכפפה, לפרוץ מנעולים ומחשבים, לנטל אויבים בצורה שקטה ולשפר את הנתונים הפיזיים של סרגיי. הבעיה היא שרוב הכוחות מרגישים קצת לא מאוזנים או מיותרים.

למשל, לירות קליעי ברק מהכפפה זה נחמד אבל אין באמת סיבה לשדרג את הכוח הזה כי הוא מנטרל אויבים לכמה שניות וזהו, כאשר הכוח של להקפיא אויבים גם מנטרל אותם וגם גורם להם לספוג יותר נזק לכמה שניות. הכוחות האחרים בעיקר מאפשרים גישה למקומות סגורים או חסומים על המפה או מוסיפים עוד נקודות חיים לסרגיי. למעשה הכוח הכי שימושי הוא הצורה שבה אנחנו אוספים ציוד, שבו הכפפה הופכת למעין שואב אבק קטן שאוסף את כל הציוד שיש בטווח מסוים ומאחסנת אותו ישר במלאי שלנו.

חוץ מכוחות שונים, אנחנו גם יכולים להשתמש בנשקים שונים במשחק שמתחלקים לטווח קרוב או רחוק. וגם הנשקים האלה מרגישים לא הכי מאוזנים. Atomic Heart הולך על הנוסחה הקלאסית של אקדח התחלתי, שוטגאן, רובה סער, משגר טילים וכמה רובי אנרגיה שונים. אין פה משהו חדש ששחקני יריות לא ראו בעבר, ורוב כלי הנישק עושים את עבודתם נאמנה ואין טענות. מכניקת הירי פשוטה וקלה, כוונו לעבר יריב ותמלאו אותו בחורים עד שימות, אם הצלחתם לפגוע בנקודת תורפה אז הוא ימות מהר יותר. כשמגיעים לנשקים לטווח קרוב מגלים לא מעט בעיות כאשר העיקרית היא המערכת פגיעה. הרבה פעמים המכה שאתם נותנים שאמורה להתחבר לאויב במקום זה מפספסת בצורה מרגיזה. בעיה נוספת היא שהנשקים לטווח קרוב מרגישים חלשים מול רוב האויבים במשחק, ועד שאתם מצליחים לחבר מכה לאויב, גם אם אתם מקפיאים או מחשמלים אותו, הנזק שנגרם לו מרגיש כמו ליטוף אגרסיבי במקרה הטוב.

כל זה מרגיש כמו פספוס משום שהאויבים במשחק מאד מגוונים ומרשימים גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת קרבות. Atomic Heart יזרוק עליכם צבא קטן של רובוטים שונים שינסו "לכבות" אתכם וגם אויבים אורגניים כמו מוטציות מוזרות שעברו ניסויים והפכו למפלצות צמאות דם. כל אויב במשחק נראה נהדר ומרגיש מיוחד בצורת הקרב שלו, אתם תצטרכו ללמוד את ההתקפות השונות של האויבים כדי לתזמן זמני חמיקה והתקפות משלכם כדי לנטרל אותם. הקרבות מול הבוסים במשחק פשוט נהדרים, כל קרב כזה מאתגר ומהנה גם בגלל האסטרטגיה השונה שתצטרכו ליישם מולם וגם בגלל העיצוב המעולה שלהם.

ואם כבר מדברים על עיצוב, חשוב לציין ש-Atomic Heart הוא בהחלט אחד המשחקים הכי מרשימים שיצאו בשנים האחרונות. רואים את ההשקעה המטורפת בצורה שבה מציגים בפנינו את עולם המשחק, המפתחים עשו פה עבודת אופטימיזציה אדירה כדי להציג את כל היופי הזה על המנוע Unreal 4 הוותיק, ובסצנות מסוימות ישאיר אתכם חסרי נשימה ותתהו איך מדובר במנוע של הדור הקודם. חשוב גם לציין שבתקופה שבה משחקים יוצאים מפוצצים בבאגים מרגיזים, Atomic Heart מצליח לרוץ ללא בעיות מיוחדות שכבר התרגלנו אליהם ב-Day 1 Release של משחקים אחרים.

דבר נוסף שראוי לציון לשבח הוא הפסקול המעולה, שהאחראי עליו הוא לא פחות מאשר מיק גורדון, וחלקכם מכירים מסדרות Doom ו-Wolfenstein של השנים האחרונות. כבר מהרגעים הראשונים שבתפריט הראשי, הפסקול נכנס עמוק לראש ומסרב לשחרר, וככול שמתקדמים במשחק הפסקול מתפתח ומשדרג את האווירה בכל רגע נתון אבל במיוחד מקפיץ את האדרנלין בסצנות האקשן.

עבודת הדיבוב והדיאלוגים במשחק גם עושה את העבודה למרות שחלק מהדיבוב באנגלית לא מצליח להעביר את הבדיחות והסלנג מתרגום לרוסית. מרגישים זאת במיוחד בדיאלוגים של סרגיי, שמדבר כמו גרסה רוסית של Serious Sam שפולט One Liners ושורות מחץ לאורך כל המשחק, או מתווכח עם צ'רלס על הדרכים הכי טובות להשמיד רובוטים.

השאלה הסופית היא האם Atomic Heart מספיק שווה כדי לאפשר לשירותי הביון הרוסים לאסוף נתונים עליכם? המשחק בהחלט מנסה להיות ה-Bioshock הבא, הוא מציג עולם משחק מעניין ומן המרשימים ויזואלית שיצאו בשנים האחרונות, אבל הוא מתחיל לסבול מבעיות מציקות ככול שמתקדמים בו יותר ויותר. מערכת הכוחות ונשקים היא בהחלט אחד הפספוסים העיקרים משום שהאויבים במשחק הם מגוונים אבל הצורה שבה אנחנו יכולים להילחם בהם מרגישה לא נוחה ולא אפקטיבית. המגרעות הנוספות הן המריחה הקיצונית והמשימות הרפטטיביות שמתחילים להרגיש באמצע העלילה שפוגעות בסיפור מאד מהר גורמת לאיבוד עניין. בסופו של יום Atomic Heart הוא ממש לא משחק רע, אבל כמו הפתיח הנהדר שלו, הוא מציג המון פוטנציאל שמתבזבז בגלל בחירות לא טובות של צוות הפיתוח.