משחק חדש של פיינל פנטזי (Final Fantasy) הוא תמיד רגע מכונן בעולם המשחקים, ובמיוחד עבור חובבי הזיכיון, והאופוס החדש וה-16(XVI) בסדרה אינו יוצא מן הכלל. אז מה שווה המהדורה החדשה הזו? אנחנו לא נשקר: הוא די טוב, מכל הסיבות הנכונות: מהגרפיקה, המשחקיות, ההלחנה המוזיקלית והכתיבה. כולם מציגים מכלול מופתי כשרק קומץ בעיות שולי מצליח להעיב על החוויה, ולדעתי הוא נחשב לאחד מהמשחקים הטובים שיצאו לסדרה עד היום, ואחד שגם בהחלט הותאם הרבה יותר מקודמיו לטעם המערבי של תעשיית המשחקים. אז בואו נצלול פנימה.
העלילה (שימו באוזניות את נעימת הפתיחה של משחקי הכס)
למי שלא בקיא בסדרת פיינל פנטזי, אין באמת קשר עלילתי ישיר בין המשחקים, ורובם עומדים בפני עצמם. מעטות הדוגמאות שדמויות חוזרות לסיבוב נוסף במשחק חדש, כך ששחקנים חדשים יכולים להתחיל לשחק למרות הספרה ה-16 שעשויה מעט להרתיע. באשר לסיפור, הוא מקורי מאוד, מפורט במיוחד ושובה לב מספיק כדי להשאיר את השחקן על קצה מושבו. אוהדי Heroic Fantasy הם שישמחו, כשהמשחק חוזר לשורשים שלו, ובו בזמן מעדכן את עצמו על ידי שאיבת הרבה השראה (הצוות לא הסתיר את זה) ממשחקי הכס.
אתם תשחקו את קלייב (לא חשבתי שאפשר למצוא שם משעמם יותר מג'ון לגיבור הפנטזיה הממוצע, אבל הנה מתברר שיש) - בנו הבכור של הארכידוכס מרוסריה וגיבור הסיפור - היה צפוי להיות הדומיננט הנבחר של עוף החול, אך הוגדר לדרך אחרת כאשר אייקון של הממלכה בחר במקום זאת באחיו הצעיר ג'ושוע.
לילה נורא אחד כאשר ג'ושוע שיחרר את עוף החול על סף סכנה ויצא משליטה. בניסיונו להציל אחיו הצעיר, קלייב נבחר להיות הדומיננט של אייקון אש שני - שד מקורנן (שמזכיר קצת את גודזילה בקטע טוב) בשם Ifirit. דבר שאיש לא צפה אך מוצל היטב על ידי פלישה של אחת הממלכות לדוכוסות. מכאן קלייב יוצא למסע שלוקח מספר שנים על מנת לנקום באבל שנעשה לו ולמשפחתו ואולי גם להציל את הממלכה כולה מן האבלה מתפשטת.
הכל שם: הגיבור הוא גרסת "יש לנו ג'ון סנואו בבית" מלווה בכלב זאב, הגיאופוליטיקה המורכבת המשלבת מלחמה, מין ,בריתות, בגידות, וכמובן האלימות האופיינית לסדרה. אפילו המפה שואבת השראה גרפית (קצת יותר מדי) מהקרדיטים של הסדרה של HBO. לעומת האופוסים הקודמים המשחק החדש בוגר, אבל בשלות שנשארת ביישנית, ואשר ללא ספק תמשוך כמה שיותר שחקנים, בין אם הם בעניין של דם ואלימות או לא.
זו משב רוח צח עם בסיס מוצק, בדיוק מה שהזיכיון היה צריך כדי לחזור למסלול. מצד שני, יש רק ביקורת אחת: הוא ארוך, ארוך מדי למעשה, הן בנרטיב הכללי והן בדיאלוגים שלו שאפשר לקצר. למשל במשימות המשניות, כשהן עולות בשמחה על 20 עד 30 שורות, לכל הפחות. פירוט של הסיפור זה טוב ויפה, אבל יותר מדי דיאלוג הורג את הדיאלוג, ובהרחבה גם את הסיפור. ממש חבל. לא היה צריך ללכת Full on Game of Thrones. לקראת הסוף מצאתי את עצמי מזרז את הדיאלוג, גם אם זה אומר לאבד את הסיפור, רק כדי להגיע לסוף ההרפתקה. וחבל. המשחק מתחיל חזק והדוק וממש שואב אתכם פנימה, אבל החצי השני פשוט לא הדוק וטוב ולא מצליח להחזיק את המומנטום.
גיימפליי: קרבות יצורי ענק שלא ידעתם שרציתם
מבחינת משחקיות, לנער את הנוסחה הישנה הוא רעיון מעניין, כאשר המשחק החדש נוטש את מערכת הלחימה מבוססת תורות שעבורה הסאגה מפורסמת במשהו מודרני ונפוץ יותר. ריוטה זוסוקי, שעבד על עיצוב הקרב של המשחק, אינו זר לכך, שכן מערכת הלחימה של Final Fantasy XVI מזכירה את זו של Devil May Cry 5, עליה עבד בעבר. אבל לא היכולת של הגיבור שלנו לסובב את חרבו ולהטיל כישופים היא שהופכת את הקרבות למקסימים כל כך. לא ולא. זהו חוסר הרסן שמביאה סקוור אניקס לקרבות הטיטאניים שלה בין ה"אייקונים" של המשחק שהם קטעי משחק Beat 'Em Up נהדרים ושונים שבהם אתם מגלמים קייג'ו (יצור ענק) עצום ונלחמים בטיטאנים והרים, שם האינטנסיביות ההדרגתית של הקרבות מנוצלת היטב. זה ענק, מוגזם מדי, ובדיוק מה שלא ידעתי שאני כל כך רוצה.
הקרבות עצמם הם מופע זיקוקים מטורף של אנרגיה תנועה וצבע, כאשר כל התקפה שולחת חלקיקים, ברקים, להבות ואויבים לכל עבר עם דינמיות ועוצמה שמזמן לא הרגשתי ממשחק כזה. במיוחד נהניתי מהרגעים הקטנים שבהם הזמן מאט כשמבצעים התחמקות מושלמת מהאויב, זה נתן לי רגעים קטנים של שקט בקרב, זמן ליהנות ולהתרשם מכל האושר הוויזואלי שהיה מול עיני, וטוב שכך. כי לפעמים זה היה יותר מדי עמוס והיו לא מעט רגעים שמרוב אפקטים לא ראו בכלל מה קורה על המסך, ואני לא מגזים. זה נהיה ממש מגוחך לקראת סוף המשחק כאשר כבר השגתי מספר "מתקפות אולטימטיביות" שלחלוטין מילאו את המסך שלי בעשן ואש ושאר אפקטים ולא יכולתי בכלל לראות את מי אני תוקף או איפה אני והאויבים נמצאים.
כדאי גם לציין שהרמת הקושי היא מודולרית ומשתמשת בחפצים קסומים אשר ניתנים לדמות (אתם יודעים, פריווילגיות של אצולה) ובעצם יוצרים אוטומציה מלאה לחלק מהפעולות במשחק, כמו התחמקות או ריפוי אוטומטיים. זה יאפשר לכם ליהנות מהסיפור במלואו מבלי להתאמץ בקרבות, וזה כמובן אופציונלי ויוצר רמות קושי דיאג'טיות (שנובעות מתוך עולם היצירה ולא חיצונית/מלאכותית לה). זה טייק מאוד שונה ומבורך לדעתי על רמות הקושי הקלאסיות שאנו רואים במשחקים כיום.
ואי אפשר להגיד מילים כמו "חסר רסן", "אינטנסיביות" ו"ענק" מבלי להזכיר מאסויושי סוקן, המלחין של המשחק ואת והפסקול האגדי שהוא יצר. החל משילוב אלמנטים קלאסים של מנגינות FF לדורותיו במוזיקת העולם הכללית שמהר מאוד שואבות אותי לתוך העולם של ולסת'ייה, ועד ליצירות האפיות שהולחנו לקרבות הבוס הגרנדיוזים של המשחק. מנגינות הקרב הדינמיות של קרבות הבוס צריכים לקבל כתבה שלמה משל עצמן. אלו יצירות מפות שמצליחות להכניס אותך למצב הרגשי המדויק ביותר שאפשר לדמיין לקרבות האלו, כאשר הן בשום נקודה לא גוברות על מה שקורה על המשך אלא רק מרימות את האקשן שתחוו ומשלימות אותו באופן מושלם. הן פשוט מוסיפות נפח רגשי נוסף לחוויה הזאת של "לרסק לרסיסים התגלמות אלוהית עצומה" וכל מה שעומד על הפרק אם לא תנצחו. מנגינות הבוס הפכו אצלי למוזיקת הרקע שלי עבור שטיפת כלים, קיפול כביסה וניקיון ארגז החול של החתולים ועוד. המוזיקה של מאסויושי סוקן פשוט עושה הכול טוב יותר, אפי יותר, וחשוב יותר.
חגיגה לעיניים
ונעבור לגרפיקה, כי אחרי הכול מהו משחק FF בלי מייצג גרפי פוער עיניים עם סיכון קטן להתקף אפלפטי? ואכן, FFXVI כמו קודמיו מציג לנו חגיגה ויזואלית אמיתית שמראה מה מחכה לנו בשנים הקרובות עכשיו שמפתחות לא צריכות להתחשב בקונסולות הדור הקודם ואנחנו מתחילים לראות מה באמת ה-PS5 יכול לספק לנו. עם קטעי מעבר יפיפיים ומפורטים במיוחד (תלוי אם אתה משחק במצב ביצועים או לא), אנחנו נפעמים מהשפעות הערפל, העשן והקצף. הגרפיקה אמנם יפה, אבל גם קצת לא אחידה לפעמים. המשחק מציג כנראה את טקסטורות החומר הכי יפות שראיתי עד היום במשחק קונסולה, ולא הפסקתי להתלהב מהבלאי העדין והריאליסטי שהתווסף לציוד של הדמות עם כל קפיצת זמן. מהצד השני הפרצופים של הדמויות נראים מצוין, עד שהן צריכות להראות רגש או הבעות פנים בזמן משחק רגיל. בסצנות מעבר סינמטיות המצב טוב יותר.
רצינו לשתף אתכם גם בשיא אחרון אחד: המשוב ההפטי המדהים לחלוטין משלט ה-DualSense של הפלייסטיישן 5, שהפתיע אותנו עם הדיוק שלו ושילוב היכולות הגאוני במיוחד שלו, במיוחד בפתיחת דלתות עץ כבדות. אתם תרגישו את המשקל וההתנגדות של הדלת, וברגע של "קליק" גם הדלת וגם ההדק ישתחררו. נשמע טיפשי אבל נהנתי. השימוש הטוב ביותר בטריגר ההפטי עד כה מאז ספיידרמן.
והנה עצה: קפצו על ההזדמנות לעשות את משימות הצד המוצעות שמסומנות בפלוס, שהן מעניקות לכם בונוסים משמעותיים שיעזרו לכם להתקדם בהרפתקה, כמו מספר שדרוגי ציוד כמו תיק גדול יותר, שיקויים יעילים יותר וכו'. על שאר משימות הצד אפשר לדלג בכיף לצערי.
לסיכום
Final Fantasy XVI הוא משחק משובח למרות חסרונות הקטנים שמתקזזים במידה רבה על ידי סיפור עשיר ודמויות כתובות היטב. אני באמת חושב שההשוואה למשחקי הכס מדויקת להפליא, לא רק כמקור השראה, אלה בהרבה מאוד פרמטרים נוספים לטובה כמו האיכות, דמויות, האקשן, האורך, כתיבה, ולצערי גם הדברים הרעים ממשחקי הכס. כמו הכתיבה והאורך. ממליץ לקחת כל סשן משחק כמו בינג' של כמה פרקים מסדרת פנטזיה חדשה ולבוא עם ציפיות דומות פריט חובה לכל בעלי ה-PS5, בתנאי שאתם אוהבים את הז'אנר הפנטסיה האפית.