הגיימינג מחזיר מלחמה: Make Games, Not War

אנשים שעד לפני שבועות ספורים חיו חיי שגרה מערביים ובאוושת קלצ'ניקוב מצאו עצמם נמלטים על חייהם, חסרי כל. שיירות טנקים בתוך שכונות אזרחיות שכעת נראות כמו עיי חורבות. בתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים שהושמדו כליל, לעתים על יושביהם. משפחות נקרעות, כשההורים נקראים אל שדה הקרב - בלי לדעת מתי, באיזה מצב ואם בכלל ישובו. המלחמה באוקראינה מעלה על פני השטח תמונות זוועה שכולנו רצינו להאמין שהן נחלת העבר.

למעשה, עד לא מזמן היה נדמה שהמקום היחיד בו מלחמה היא עדיין לגיטימית הוא גיימינג, בין אם מדובר בקרבות ססגוניים ועתירי הומור כמו בפורטנייט, או לוחמה ריאליסטית כמו Call of Duty. ניתן להניח שהקלות הבלתי נסבלת של ההרג וההרס במשחקי מלחמה מקהה, במובן מסוים, את בלוטות האמפתיה. אבל גם בהסתכלות של משחקי הווידאו על מלחמה - אפשר לראות שינוי.

מיקום אסקפיסטי נטול-השלכות שבו ניתן לבצע את המעשים האפלים ביותר, בלי לשאת בתוצאות או אפילו לדגדג את המצפון - יותר ויותר משחקים תופסים זווית אחרת. נושאים שבעבר נחשבו לקשים או מציאותיים מדי למשחק, כמו התמודדות נפש, אובדן, אבל, סרטן ואונס, הופכים את המשחקים מפאן-פאן-פאן לכלי התמודדות מסוג חדש, כשכיף הוא בכלל לא המטרה - כי אם הכלה, התמודדות ולפעמים גם ביקורת.

יודע כל מי ששכל דמות ראשית באופן בלתי צפוי (בלי ספוילרים) - הבעיטה כואבת. מאוד. האפשרות לחיות את הדמות במשך עשרות שעות, ולא רק לצפות בה מהצד, מעניקה הזדהות עמוקה שאף מדיה אחרת לא מאפשרת - ואת היכולת להבין, להכיל ולהתמודד כאילו-מקרוב עם סיטואציות קשות מנשוא. אם בגיל הרך משחקים מלמדים אותך שצריך לנסות שוב ושוב ושוב עד שתצליח, בלי שתצטרך באמת למות - בגיל הנכון, המשחק הנכון יכול לעזור לך להתמודד עם טרגדיה מבלי שתצטרך באמת לחוות אותה על בשרך.

מלחמה היא אף מעניינת יותר, במובן המטא, כשהתעשייה שהאדירה אותה והפכה אותה למכרה זהב וצורת בילוי לגיטימית - בוחנת אותה מחדש בעין ביקורתית ולעתים אף תרפויטית. חמישה משחקים מהעשור האחרון הצליחו להציג פן אחר של המלחמה, ומומלצים לא רק למי שמתקשה לעכל את המתרחש באוקראינה - אלא לכל מי שמעוניין להתבונן בה מזווית קצת אחרת ממה שהורגלנו כולנו (ומצויד בכמות נאה של טישו).

המבקרים מהללים והגיימרים שונאים: הגאונות של המשחק הזה היא בטוויסט המתעתע שלו. מה שמתחיל כעוד שוּטר צבאי, מתפתח לכדי משהו אחר לגמרי, סיפור כואב וטראגי על PTSD והמחיר הנורא שגובה שדה הקרב מכל המשתתפים בו. גם הצד המנצח, אם אתם מאמינים שקיים צד כזה (ואם כן, אחרי המשחק הזה סביר להניח שתשנו את דעתכם). Specs Ops: The Line משתמש בז'אנר משחקי המלחמה כדי לפרק את הנראטיב ההרואי שעל ברכיו התחנכנו כולנו - ולבקר את הגלוריפיקציה המוגזמת והלא-בהכרח-מוסרית של המלחמה על-ידי תעשיית המשחקים.

במשחק, אתם נכנסים למגפיו של מרטין ווקר (האם קיים שם אמריקאי גנרי יותר?), קפטן בכוח דלתא, שנשלח לדובאי כדי לחלץ יחידה שאבדה חצי שנה קודם לכן, במהלך משימה סודית. כמובן שהעניינים משתבשים והצוות נגרר לשרשרת מדממת של החלטות ואירועים טורדי-מצפון בלשון המעטה. באופן אירוני, ככל שהמשחק מתקדם ואתם מצליחים יותר במשימות הצבאיות - דעתו של ווקר משתבשת עליו יותר ויותר. הוא מתחיל לפקפק במוסריות מעשיו, חווה פלאשבקים ומידרדר להזיות מייסרות - עד לסוף הטראגי הבלתי נמנע. ארבעה סופים אפשריים, ליתר דיוק - אף אחד מהם לא נחשב האפי אנדינג. במובן מסוים, Specs Ops: The Line הוא משחק המלחמה המציאותי ביותר - כי הוא היחיד שמכיל בתוכו את ההשלכות ההרסניות של הרג על הנפש, וגם כי לא באמת כיף לשחק בו.

ב-2006, כריסטיאן רופר, גיימר וחבר בצלב האדום, קיבל על עצמו משימה מעניינת: לחקור פשעי מלחמה במשחקי וידאו. המחקר הביא את הצלב האדום לפרסם הכרזה שגררה לא-מעט ביקורת, לפיה "600 מיליון גיימרים מפרים מדי יום את החוק ההומניטרי הבינלאומי (IHL)". על גבול המשבר היחצ"ני עם תעשיית הגיימינג, החליטו בצלב האדום למנף את האירוע ולייצר משחק מלחמה שונה - כזה שילמד את הגיימרים הצעירים את קיומן וחשיבותן של זכויות אדם בעת מלחמה.

הסטודיו Bohemia Interactive הרים את כפפת הקמופלאז', והתוצאה: Arma 3: Laws of War, הרחבה (DLC) רשמית למשחק המלחמה הפופולרי מ-2017, בו מועשר שדה הקרב המאובק בחוקים ההומניטריים הבינלאומיים. בניגוד למשחקי מלחמה אחרים, ב-Laws of War גיימרים נענשים על הפרת זכויות אדם (למשל ירי באזרחים או בצנחנים, הרס בתי חולים או בתי ספר, ביזה של רכוש אזרחי וכו'), ומתוגמלים על פירוק שדות מוקשים. "לצערנו, מלחמה היא בלתי נמנעת", אומרים הצלב האדום, "אז לפחות שדור העתיד יכיר בעובדה שגם במלחמה יש חוקים". אהם, פוטין.

במשחק ההרפקאות המאויר של יוביסופט מ-2014, תחזרו בזמן לזוועות מלחמת העולם הראשונה - אבל לא כחיילים מן המניין אלא כוולט, כלב נאמן המשרת בחזית הצרפתית יחד עם בני האדם האהובים עליו: אמיל (גבר בגיל העמידה שמתגייס לצבא כדי להגן על בתו ונכדו התינוק), פרדי (מתנדב אמריקאי בצבא הצרפתי), אנה (אחות בלגית שמטפלת בפצועים תוך חיפוש אחר אביה שנלקח בשבי), וקארל (גיסו הגרמני של אמיל, שמגורש מצרפת ונאלץ להילחם לצד גרמניה). דרך עיניו של וולט, לומדים להכיר מקרוב את הסיפורים שוברי הלב של כל אחד מהם - ודרכם את הסיפורים שלא סופרו, של מיליוני אנשים שנותרו מנותצים לרסיסים או גרוע מזה. המשחק מבוסס על מכתבים אמיתיים מאותה התקופה, ואפילו הטריילר שלו יגרום לכם לייבב חרש מול המחשב.

מבין כל המשחקים ברשימה, TWOF הוא ככל הנראה היחיד שיגרום לכם להזדהות באמת עם הצד האוקראיני. במשחק ההישרדות היפהפה והאכזרי הזה, לא תשחקו חיילי עלית - כי אם בתפקיד כפוי הטובה של קבוצת אזרחים שעד לא מזמן חיו חיים מערביים ממש כמונו. אבל אז פרצה מלחמה, ומאנשים שעסקו בשאלות כמו איזו מנה להזמין וכמה העלאה לבקש - הם הפכו לניצולים שלא בטוחים אם ישרדו עד סוף היום. המטרה במשחק היא לשרוד עד סוף המלחמה, כשכמו במציאות - אין דרך לדעת כמה זמן תימשך ואילו זוועות תביא איתה. קבוצת השורדים היא רנדומלית ומשתנה ממשחק למשחק, לכל אחד מהם חוזקות וחולשות, ויחד הם צריכים להשיג מזון ותרופות, לחמוק מכוחות אויב או צלפים - ופעמים רבות גם מניצולים אחרים שיעשו הכל כדי להשיג את האספקה שלכם ולשרוד בעצמם.

הקושי האמיתי במשחק נובע מההחלטות הבלתי אפשריות שהמשחק מאלץ אתכם להתמודד איתן: האם תפגעו בשורדים אחרים, ממש כמוכם, כדי להציל את אהוביכם מחרפת רעב? האם תלשינו על חבר כדי להשיג תרופות עבור ילדה קטנה? כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת כדי לשרוד? והאם ההחלטות האלה בדיוק הן לא מה שיוביל אתכם לאבדון? דילמות מוסריות במשחקים הן תמיד עניין מרתק, שהולך ותופס מקום בעוד ועוד משחקים - מתוך מודעות של המפתחים לעניין והדיון שיווצרו סביב הבחירות של השחקנים בשלל סאב-רדיטס. עם זאת, תחת העטיפה הספציפית של TWOM הבחירות מקבלות powerup משמעותי: בזו אחר זו, הן מפשיטות את השחקנים משיפוטיות ומהאמונה במוסר אבסולוטי. מושגים כמו "טוב" ו"רע" מתערפלים כשהחיים שלכם ושל היקרים לכם על כף המאזניים המאובקת, ועוד יותר כשהדילמות הופכות מציאותיות וקרובות מאי פעם.

המשחק עטור הפרסים הזה מ-2013, שטבע את המונח Empathy Game, נוצר על-ידי מפתח עצמאי בשם לוקאס פופ (שמאוחר יותר גם יצר את The Return of the Obra Dinn המושלם) - ונחשב לאחת הדוגמאות המוכרות של Video Game as an Art Form. הוא אפילו הפך לסרט קצר, עטור פרסים גם הוא וזמין לצפייה ביוטיוב.

ב-1982, המדינה הקומוניסטית הפיקטיבית ארסטוצקה בדיוק סיימה מלחמה בת שש שנים עם המדינה השכנה, קולצ'יה. אתם משחקים בנעליו של פקיד הגירה ארסטוצקי, שתפקידו לשלוט בזרם האנשים שמנסים לחצות את הגבול בין המדינות, ולהחליט מי רשאי להיכנס לארסטוצקה ומי לא. באמצעות המסמכים שמציגים האנשים בגבול, תצטרכו לקבוע האם מדובר באנשים שומרי חוק, או שמא במרגלים, טרוריסטים, מבריחים ושלל טיפוסים בלתי סימפטיים שנוכחותם בארסטוצקה אינן רצויה.

בתחילה, מדובר במשימה פשוטה למדי. אך ככל שהמשחק מתקדם, צצים חוקים נוספים, גזרות ודילמות שיקשו עליהם לקבל את ההחלטה הנכונה. האם תתנו לאישה שמסמכיה לא תקינים להיכנס למדינה, רק כי בעלה נכנס שנייה לפניה? האם תאמינו לסיפורים על הילד הגוסס שמחכה להם בצד השני,? האם תסגירו אנשים רק בשביל הכסף? האם תשתפו פעולה עם מחתרת מסתורית? והאם תעברו על חוקי האח הגדול, שצופה בכם תמיד, ותסכנו את עצמכם למען אנשים שאינכם מכירים כלל?

הברק של המשחק מצוי באופל שלו, שאט אט כורך סביבכם את טפריו ומוכיח לכם, באופן מחוכם ונכלולי, את האמת הקודרת: תחת הנסיבות הנכונות, כל אחד יהפוך לגזען ואפילו יפר זכויות אדם. כן, גם אתם.