חזרה לפורמט הישן: הביקורת לחידושים של פוקימון

עבור רוב ילדי שנות התשעים המאוחרות, סדרת הטלוויזיה ומשחקי הגיים בוי של פוקימון הפכו את עולם אספני המפלצות לתופעה של ממש, ומי היה מאמין ש-25 שנים אחרי השקת המשחק הראשון, נינטנדו יספרו כבר 15 משחקים שונים בסדרה, 20 סרטים, ואין ספור עונות שונות בהן אש קצ'אם הילד האלמותי ירצה להיות הגדול מכולם, ולתפוס את כולם (פוקימון!).

כילד זכיתי לשחק בשלושת הדורות הראשונים בסדרת המשחקים הכה פופולרית, המשחק הראשון שלי היה פוקימון Red, משם התפתחתי לפוקימון Crystal (ולדעתי הטוב ביותר בסדרה עד היום), והמשחק בו שרפתי הכי הרבה שעות משחק (לדעתי עד היום) היה פוקימון Emerald, אך לצערי הרב, עקב העובדה כי לא היה ברשותי קונסולה נינטנדו DS, לא זכיתי להכיר את משחקי הדור הרביעי, והחמישי של הסדרה.

אז כנראה בגלל כל מה שרשמתי כאן אתם יכולים לנחש שדי ציפיתי לחידוש למשחקים של מחוז סינו, וכמעריץ של סדרת המשחקים מימיה הראשונים, מדובר עבורי בהשלמת פערים של ממש. אז לאחר 30 שעות משחק בפוקימון Brilliant Diamond, אני יכול להגיד, שאמנם נהנתי מההרפתקה שלי במחוז סינו, אך אחרי כל ההתקדמות שזכינו לראות במשחקים הקודמים בסדרה, עדיין קשה לי שלא לתהות עם עצמי האם מדובר בפספוס או הזדמנות, למרות ההנאה שלי?

כמו כל משחק בסדרה לא הופתעתי לגלות כי גם הפעם אני משחק את דמותו של אליהו הנביא (או כל נביא אחר לבחירתכם שיביא-שלום-עולמי-ויגשים-נבואה-עתיקה, ג'יזס) בגופו של ילד (או ילדה, לבחירתכם) בן 10 שיוצא לטייל עם חברו הטוב (במקרה שלי, קראתי לו Kaki, ולא. אני בן 25), ולאחר היתקלות "מפתיעה" עם פוקימונים פראיים, בחרתי בפוקימון הראשון שלי (צ'ימצ'ר. אני תמיד בוחר באש) ומשם יצאתי להרפתקה להפוך לאלוף של המחוז.

בשונה מהמשחקים הקודמים בסדרה, ובמשחקים שזכיתי לשחק בהם (דורות 6 ו-7, החידושים המעולים של Ruby ו-Sapphire Lets Go Pikachu , וכמובן Sword ו-Shield) אני חושב שעולם המשחק של סינו הוא די מגניב. המחוז כולו בנוי כמעטפת להר קורנט העצום והמושלג, וכאשר אנחנו ניתקל לקרב מזמדמן ברחבי המחוז, נוכל תמיד לשים לב להר שמבצבץ לו ברקע שלנו, והנוכחות שלו ממש מוסיפה לאישיות של המחוז.

כמובן שגם הפעם לאורך ההרפתקה שלנו, המשיח בן ה-10 שנגלם יצטרך להתמודד עם ארגון פשע כלשהו ששם לעצמו כמטרה להשתמש בפוקימון האגדי של המחוז, על מנת להשתלט על העולם, והפעם מדובר בצוות גלקטיק. אני חושב שאם נשים את צוות גלקטיק ונשווה אותו לצוותים המרושעים הקודמים לו בסדרה, אני חושב שמדובר בצוות שהכי פחות עניין אותי, וההחלטה על המנוע הגרפי של המשחק, לא תרמה ב-כ-ל-ל לתחושה, ועל כך ארחיב בהמשך.

אחד הדברים החשובים ביותר בכלך משחק בסדרת המשחקים, הוא כמובן 150 הפוקימונים הייחודיים למחוז, ואני חייב להגיד, שמחוז סינו הוא לדעתי מהטובים ביותר בסדרה. חוץ מהחיסרון הבולט לעין של פוקימונים מסוג דרקון ובעיקר אש (האגדיים ברובם הם מסוג דרקון, אז לבסוף המצב עם הזן הזה די מתאזן, בשונה מאש) מדובר ב-151 פוקימונים איכותיים, בעיקר ביחס לרמה הירודה יחסית לדעתי של הפוקימונים שיגיעו בעתיד (דור 8 ו-7 הם החלשים בסדרה לדעתי). למרות שיש ההישענות על כמה פוקימונים מהדורות הקודמים בסדרה, בפועל אנחנו מקבלים בערך בין 120 ל-130 פוקימונים "חדשים" בדור הרביעי.

למרות שחשבתי שסינו מציג עולם משחק נהדר, אחד הדברים שמעט מנעו ממנו לפרוח לחלוטין היא ההחלטה על סגנון הכיוון האומנותי של המשחק. או בקיצור, הגרפיקה. מכיוון שמדובר במשחק הראשון בסדרת המשחקים המרכזית של פוקימון שלא מפותח על ידי החברה הראשית (Gamefreak) אלא מדובר בפיתוח של חברה פחות מוכרת וקטנה בשם ILCA.

ב- ILCA  החליטו לא רק להיצמד מאוד למקור בכל מה שקשור לעלילה, אלמנטים משחקיים, וסוג הפוקימונים הקיימים במשחק, אלא גם לנגן על היבט הנוסטלגיה בכל מה שקשור לאיך שהמשחק נראה כאשר אנו נעים ממקום למקום. לאורך כל זמן המשחק, כאשר אנו נמצאים מחות לסצנת קרב כלשהי, מצלמת המשחק עוברת למצב בו היא עוקבת אחרי השחקן מלמעלה, בצורה זהה לחלוטין לכל המשחקים הישנים של הסדרה.

בנוסף לאלמנט של מצלמת המשחק גם הכיוון האומנותי עליו הימרו ב-ILCA הוא סגנון ה"צ'יבי" בו כל הדמויות נראות מעין בובות פופ מוזרות וחמודות שכאלו, אך לדעתי מדובר באלמנט החלש ביותר במשחק, שמעט גורע מאפקט ה" וואו" ההרתעה, שאמור או יכול להיות לאויבים מסוכנים ולפוקימונים מסוימים.

זה בא לביטוי בעיקר במצבים שנרצה להסתובב עם הפוקימון האגדי החדש שלנו, והוא נראה זהה לחלוטין למידותיו של דמותינו במשחק. ותאמינו לי שאחרי שלושה ימים של מרדף אחרי שייני דיאלגה, ביאס אותי מאוד לראות אותו כל כך לא דומה לעצמו. גם כאשר אנו נפגוש את סיירוס, מנהיג צוות גלקטיק, הוא פשוט יראה כמו ילד מקריח בעל עצמות לחיים מוזרות ביותר.

דווקא כאשר אנו נכנסים לסצנות קרב עם אויבים או פוקימון פראיים, מדובר במשחק היפה ביותר בסדרה עד כה לדעתי. מדובר במשחק הפוקימון הראשון מזה שנים שלא סובל משום בעיות של ירידות בפריימים, האנימציות וההנפשות של הפוקימונים והמהלכים שלהם נראים איכותיים מאי פעם, והכל פשוט נראה כיפי, צבעוני ויפה לעין. בהתחשב בכך שהסטייל כולו פחות יושב, מדובר בפספוס לדעתי.

ההישענות של ILCA על ההיבט הנוסטלגי של המשחק מובילה אותי לבעיה הכי גדולה שהייתה לי עם המשחק, והיא החזרה למפגשים רנדומליים. אחרי המשחקים הקודמים בסדרה (והחדשים ביותר כרונולוגית), Sword\Shield, חשבתי שאני סופסוף אמרתי סלמאת למפגשים רנדומליים עם ג'יאודודים וזובאטים אחת ולתמיד. אז אתם בטח יכולים לנחש את גודל האכזבה שלי כשגיליתי שלאורך כל 40 שעות המשחק שלי הייתי צריך לסבול מפגשים מיותרים עם פוקימונים שכבר פגשתי או כאלה שכבר תפסתי/ או כאלו שפשוט מפריעים לי בדרכי להגיע לנקודה מסוימת.

אחד האלמנטים החשובים ביותר בסדרת משחקים כה ארוכת שנים, שלא נוטה להמציא את הגלגל מחדש, הוא שיפור תנאי המשחק, וכאשר Sword\Shield הנגישו עבור השחקנים את היכולת לבחור אם איזה פוקימון הם יילחמו, ומאיזה הם יימנעו ממפגש, Game Freak ממש שיפרו לדעתי את כל מה שקשור לאלמנט ה"לתפוס את כולם".

אמנם לאפקט הנוסטלגיה יכול להיות המון יתרונות, אבל כאשר המרדף אחר הנוסטלגיה מוביל אותי לאבד את אחד היתרונות המשמעותיים שזכיתי להכיר עם התקדמות סדרת המשחקים, די קשה לי לחזור אחורה ולהצדיק את ההחלטה של מפתחי המשחק. מדובר לדעתי בפספוס של ממש, כי כאשר אנו נסתכל על אחד האלמנטים החדשים ש-Brilliant Diamond ו-Shining Pearl הציגו, ה- Secret underground, שם אנו כן נהנים מהיכולת לראות את כל הפוקימונים הנמצאים בתוך החדר בו אנו נמצאים. זה תרם מאוד לתחושת הבלבול שלי ומדוע לא הטמיעו את הפיצ'ר הזה כבר לאורך כל מפת המשחק?

למרות כל הנקודות הרעות שציינתי על הרגרסיה שהמשחקים מביאים איתם, המשחקים החדשים בסדרה מציגים את שלב ה-פוסט גיים (אחרי שנהיינו אלופים, וסוג של סיימנו את המשחק) הטוב ביותר של הסדרה מזה שנים, ועל הדרך נותן לנו את האפשרות להשאיר את מאגר הפוקימונים שלנו עם שלל פוקימונים אגדיים מגניבים למדי.

בנוסף, אני חושב שמדובר במשחק שמציג את האתגר הגדול ביותר בכל מה שקשור לליגת הפוקימונים בסיום המשחק. בדרך כלל אני מוצא את עצמי ממש לא מתאמץ לאורך כל משחקי הפוקימון ששיחקתי לאור השנים, אך ליגת הפוקימונים המוצגת כאן ככלל, (סינת'יה האלופה כפרט) היוו את האתגר הגדול ביותר שזכיתי ליהנות ממנו, מה שתרם לתחושת הסיפוק וההנאה שלי כאשר סופסוף ניצחתי אותה לאחר 30 החייאות של הפוקימונים שלי, וגארצ'ומפ אחד שהשם ייקום דמו.

משחקי הפוקימון החדשים Brilliant Diamond\Shining Pearl הם משחקים מהנים למדי שחובבי הסדרה יהנו מאוד לשרוף עליהם עשרות של שעות. מחזו סינו עשיר בפוקימונים מעולים, אויבים די מאתגרים ואת המערכת התת קרקעית החדשה והמגניבה, ושלל פוקימונים אגדיים הניתנים לתפיסה.

לצערי הרב, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שמדובר בחידושים שביחס למשחקים הקודמים בסדרה עושים סוג של ריגרסיה וחוזרים אחורה, למרות העובדה שהם חידושים. הסגנון אומנותי היה מעט מוזר לטעמי ואני לא חושב שכל אדם יתחבר אליו, אך בסך הכל מדובר בעוד סיפור הצלחה של סדרת המשחקים המעולה, שמשאיר מעט טעם לוואי של תחושת פספוס.