צבע הרגש: Life is Strange: True Colors

אולפן הסרטים המצויירים Pixar אוהב לייצר סרטים על רגשות. הבדיחה הקבועה עליו, היא שבכל סרט חדש התסריטאים שם פשוט בוחרים חפץ דומם אחר, ומלבישים עליו רגשות. "מה אם לצעצועים היו רגשות" הוליד את "צעצוע של סיפור", "מה אם למכוניות היו רגשות" הוליד את סדרת Cars, ובשלב מסויים, כשנגמרו הרעיונות, "מה אם לרגשות היו רגשות" הוליד את "הקול בראש" הנהדר.

והנה, נראה שגם סדרת משחקי ההרפתקאות Life is Strange הגיעה לשלב בו נגמרו לה הרעיונות. הסדרה תמיד הציגה דמויות שביטאו את הרגשות שלהן דרך כוחות-על: במשחק הראשון היתה זו נערה מלאה בחרטות ורגשות אשם על שנטשה את חברתה הטובה ביותר, ומקבלת הזדמנות לתקן זאת על ידי כוחות שליטה בזמן.

במשחק השני, ילד קטן הביע את הכעס שלו על הגזענות המופנית נגדו על ידי כוחות טלקניזס הרסניים במיוחד. ועכשיו, במשחק השלישי (שנטש את המיספור המסורתי בשביל השם הפואטי True Colors), אלכס צ'ן הצעירה מחזיקה בכח-על שמופעל על ידי הרגשות של הסובבים אותה.

החיים של אלכס צ'ן אף פעם לא היו פשוטים. ההורים שלה לא ממש מילאו את העבודה שלהם, והיא התגלגלה בגיל צעיר למערכת הרווחה האמריקאית. לאחר שנים ארוכות של נדידות מבית מחסה אחד לשני, אלכס מקבלת הזמנה מפתה מאחיה הגדול, איתו לא דיברה זמן רב. הוא מזמין אותה להצטרף אליו לעיירת כורים שכוחת-אל בשם הייבן, שם היא תוכל לשכוח מתלאות העבר ולצעוד לעבר עתיד טוב יותר.

בהתחלה זה נראה טוב. כל תושבי הייבן נחמדים, האח הגדול נחמד במיוחד, וגם אלכס עצמה מתחילה לשלוט טוב יותר בכוחותיה. אף מאורעות טרגיים משנים במהרה את גורלה של אלכס, ובמקום להשתקע בקלות במקום מגוריה החדש היא מוצאת את עצמה במרכזה של תעלומה בלשית.

המשחק עצמו מתנהל דומה מאוד למשחקים הקודמים בסדרה, ולכל משחק אחר החולק איתו את סוגת משחקי ה"קווסטים": אתם מטיילים בעיירה, מדברים עם דמויות שונות ונדרשים לפתור חידות פשוטות כדי להתקדם. אין כאן קטעי פעולה אכזריים או רגעים שידרשו מכם להפעיל את האינסטינקטים, אלא דיאלוגים ארוכים והרבה מאוד סצנות אווירתיות ו"מיוחדות".

כוחות העל של אלכס באים לידי ביטוי כשהסובבים אותה חווים רגשות עזים. כשזה קורה אלכס מבחינה בהילה צבעונית המקיפה אותם, ומאפשרת לה להרגיש בדיוק מה שהם מרגישים ואפילו לראות את העולם דרך העיניים שלהם. כך למשל, תוכל אלכס להבין מה בדיוק מפחיד את הבחור שלא מוכן להפתח בפניה, ולהגיד לו את המילים הנכונות כדי שזה סוף סוף ירככו את לבו.

זה אמנם לא נשמע כמו כח-על מדהים בפני עצמו, אבל בזכות החוכמה של הכותבים למקד את העלילה ברגשות הדמויות שבו, True Colors מצליח לשמור על רמת עניין גבוהה לאורך כל אורכו. למעשה, התעלומה הבלשית שהזכרתי קודם כמעט ולא מורגשת ברוב רובו של המשחק, ומקבלת את הפוקוס שלה רק לקראת סופו.

עד אז, מעניין יותר את היוצרים לחקור את נפשן של הדמויות השונות שגרות בהייבן. הכתיבה החדה והמדוייקת של המשחק (עליית מדרגה של ממש על פני המשחקים הקודמים) גורמת לדמויות האלה להיות אמינות ו - כאילו שהסקירה הזו לא כוללת כבר מספיק מילים בשורשת ר.ג.ש - מרגשות.

עוד חידוש מהמשחקים הקודמים בסדרה הוא שיטת ההפצה. עד כה, Life is Strange הייתה סדרה של "משחקים בהמשכים". כל משחק "פורק" לכמה פרקים נפרדים, שהופצו אחת לחודש או חודשיים. True Colors, לעומת זאת, מופץ כולו בבת-אחת, מה שמאפשר לוקסוס שלא היה בפעמים הקודמות: בינג' על כל המשחק.

גם בבינג', True Colors אינו ארוך במיוחד ובוודאי שאינו ארוך מדי. גמעתי אותו במהירות והתלהבות, פרק אחרי פרק, כמעט ללא הפסקות משמעותיות. זה לא שאין חלקים פחות חיוביים ב-True Colors. הכתיבה טובה אך מרגישה לעיתים מוסרנית מדי, וכתבים ציניים ממני אולי היו כותבים שנראה שהיא נכתבה על פי חוקי "כת הפוליטיקלי קורקט", ומקריבה לעיתים את כוחה הדרמטי בשביל לדחוף מסרים חיוביים. קצב המשחק קצת בעייתי, וכולל התחלה קצת מרדימה והתמקדות ארוכה מדי בעלילת-משנה מעט טרחנית בחלק האמצעי שלו.

יש לכם רגשות? אם כן, סביר להניח שתמצאו לא מעט ערך במשחק הקטן והייחודי הזה. אמנם יש לו אווירה של משחק אינדי נישתי, אך ערכי הפקה גבוהים שגורמים לו לבלוט בשטח, ולקרוץ גם לשחקנים קצת יותר "מיינסטרימיים". הוא אמנם לא ימיר מכורי Call of Duty, אבל מי שרואה את עצמו נהנה מחוויה סיפורית מוצלחת - חייב לעצמו לשחק במשחק הזה. מומלץ ברגשות חמים.